Shabbath
Daf 18b
וְקַשְׁייָא עַל דְּבַר קַפָּרָא. הַבְעָרָה לִימְּדָה עַל כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. כּוּלְּהוֹן לְצוֹרֶךְ וְהִיא 18b שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אִין יִסְבּוֹר (רִבִּי לָֽעְזָר) כְּרִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר. הַבְעָרָה לִמְּדָה עַל כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. הַבְעָרָה לִימְּדָה עַל עַצְמָהּ. וְלֵית לְרִבִּי לָֽעְזָר לְאַחַת לְחַייְבוֹ עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. אַשְׁכַּח תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. הֵנָּה. לְחַייֵב עַל כּוּלְּהוֹן אַחַת. נִיחָא הַבְעָרָה. חַבּוּרָה. אַב שֶׁלָּהּ לְצוֹרֶךְ וְהִיא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי לָֽעְזָר וְרִבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר. שְׁחִיטָה עִיקָּר וַחַבּוּרָה תוֹלְדָה. וְחוֹרָנָה מַחְלִף.
Traduction
On peut objecter ceci à Bar-Kappara: puisque l’action de brûler, sortant de la règle générale, nous enseigne que nul travail fait sans profit n’est condamnable, comment donc cette action même de brûler est-elle condamnable s’il n’y a pas de profit? R. Yossé dit: Si Bar-Kappara partage l’avis de R. Yohanan, que la question de brûler a été émise pour enseigner des règles relatives à tous les autres travaux, tu dirais bien; mais comme il admet l’avis de R. Eliézer, disant que cette question a été émise pour elle-même, impliquant la défense sans pénalité capitale, il n’y a pas de contradiction. Mais R. Eliézer, qui professe cet avis pour la combustion, ne pense-t-il pas que chacune des transgression shabatiques est condamnable? En effet, on a trouvé un enseignement en son nom disant que chaque faute de ce genre est passible, par déduction du terme hnhm (Lv 4, 2) qui implique plusieurs fautes réunies. On comprend donc l’interdit pour la combustion; mais comment est-ce possible pour la blessure sans profit, puisque le travail capital dont elle est le dérivé, ou l’égorgement, constitue une blessure profitable (pour la consommation)? Selon R. Yossé b. R. Aboun, les avis diffèrent à ce sujet entre R. Eliézer et R. Yohanan: l’un dit que l’égorgement est capital; l’autre dit (125)B. Kappara, donnant la priorité aux blessures, admet aussi pour celles-ci qu'il y a culpabilité. que c’est la blessure (plus générale).
Pnei Moshe non traduit
וקשיא על דבר קפרא דקאמר במבעיר חייב אפי' שלא לצורך והרי הבערה לימדה וכו' לענין חילוק מלאכות שיהא חייב על כל אחת ואח' אפי' בהעלם אחת מפני שיצאת מן הכלל וללמד על הכלל כולו יצאת והרי כולהון מהמלאכות לצורך הוא דוקא שחייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיא שלא לצורך בתמיה:
אמר ר' יוסי אין יסבור כר' יוחנן וכו'. כלומר האי קושיא דמקשית על בר קפרא שפיר הוה אם היה סבור כר' יוחנן בהא דאמר הכי דהבערה יצאת ללמד על כל מלאכות שבתורה והא ר' אלעזר פליג ואמר הבערה לימדה על עצמה שתהא בלאו ואין חיוב מיתה עליה וא''כ אימא לך דבר קפרא דפליג על ר' יוחנן בהא דלעיל וס''ל אפילו שלא לצורך פליג עליה נמי בהא וס''ל כר''א דמתחייב עליה בלאו:
ולית ליה לר''א לחייב על כל אחת ואחת. וכי לית ליה חילוק מלאכות בשבת וקאמר אשכחן דתני בשם ר''א דמהכא נפקא ליה. וה''ג הנה לחייב על כל אחת ואחת. לאחת לחייבו על כולהון אחת. ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות וכלומר דהכי דריש לה פעמים הנה שהיא אחת שאף שעשה מלאכות הרבה אינו חייב על כולן אלא אחת וכגון בשגגת שבת וזדון מלאכות ופעמים אחת שהיא הנה כאן בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל אחת ואחת:
ניחא הבערה. שנית אליבא דבר קפרא בהבערה דשפיר קאמר דאפילו שלא לצורך חייב משום דס''ל כר''א דהבערה ללאו יצאת:
חבורה. אלא דחבורה אכתי קשיא דמחייב בה אפילו שלא לצורך הרי אב שלה לצורך והיא שלא לצורך בתמיה דשחיטה היא אב וחבורה היא תולדה דידיה וכי עדיפא תולדה מהאב:
אמר ר' יוסי בר בון. הא נמי לא קשיא דהיא גופה פלוגתא היא דאיתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן בהא דחד אמר שחיטה היא עיקר והיא האב וחבורה תולדתה ואחרינא מחליף דא''כ בר קפרא ס''ל כמ''ד דחבורה היא אב ומיחייב בה אפילו שלא לצורך ושחיטה היא התולדה והרי היא כשאר מלאכות ואינו מתחייב עליהן אא''כ לצורך גופן:
הִבְעִיר וְכִיבֶּה בִּנְפִיחָה אַחַת חַייָב שְׁתַּיִם. אָמַר רִבִּי אֶבְדַּיְמִי אֲחוֹי דְרִבִּי יוֹסֵי. הָדָא אָֽמְרָה. נָפַח בַּכֵּלִים וְשִׁיבְּרָן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הַחוֹתֶה גְחָלִים מִתַּחַת הַקְּדֵירָה בַּשַּׁבָּת חַייָב. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק. חַייָב שְׁתַּיִם. אַחַת שֶׁכִּיבֶּה אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת וְאַחַת שֶׁהִבְעִיר אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת. וְחוֹתֶה גְחָלִים וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּן בַּשַּׁבָּת פָּטוּר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. בַּמַּחֲלוֹקֶת. כְּמָאן דָּמַר אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. בְּרַם כְּמָאן דָּמַר חַייָב שְׁתַּיִם. חַייָב. דָּמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן חַייָב שְׁתַּיִם אֶלָּא מַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ חַייָב שְׁתַּיִם. אָמַר רִבִּי יוּדָן. תַּמָּן אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיְּבַעֲרוּ וְאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּכְבּוּ. בְּרַם הָכָא רוֹצֶה הוּא שֶׁיְּבַעֲרוּ וְרוֹצֶה שֶׁיִּכְבּוּ.
Traduction
Lorsqu’on a devant soi 2 lumières, la 1re allumée et la seconde éteinte, et que d’un seul souffle on éteigne la 1re tout en allumant la 2e, on est coupable d’avoir commis 2 actes interdits. Ceci prouve, dit R. Abdima, frère de R. Yossa, que si, en soufflant sur les vases, on les renverse et les brise, on doit payer le dommage entier (126)Baba Qama, 2, 2.. Celui qui tire des charbons le samedi de dessous une marmite est coupable. Selon R. Simon b. Eléazar au nom de R. Eléazar b. R. Zadoq, on est 2 fois coupable, 1° d’avoir éteint les charbons supérieurs, 2° d’avoir allumé ceux du bas (en les grattant). Lorsqu’après avoir retiré des charbons, on se chauffe auprès d’eux, de sorte qu’ils s’allument spontanément, on n’est pas coupable. Ce dernier avis, dit R. Jacob b. Aha, fait l’objet d’une discussion: il y a dispense ici d’après celui qui déclare pour le cas précédent une seule culpabilité; mais d’après celui qui impose 2 culpabilités au cas précédent (quoique non intentionnel), il est coupable 1 fois au cas présent. Or, R. Abahou dit au nom de R. Yohanan qu’en ce cas, sans être réellement coupable 2 fois, on est considéré comme tel. Toutefois, dit R. Judan, il n’y a pas d’analogie complète entre eux: en cherchant le charbon pour se réchauffer, on ne veut ni l’allumer ni l’éteindre; tandis qu’en les retirant de dessous la marmite, les actes interdits d’allumer et d’éteindre ont lieu avec intention.
Pnei Moshe non traduit
הבעיר וכיבה בנפיחה אחת. מצד זה הבעיר בנפיחתו ומצד אחר כיבה את האש בנפיחה זו בעצמה חייב שתים משום מבעיר ומשום מכבה:
הדא אמרה. מדמחייב על הבא מנפיחת רוחו וש''מ רוחו כגופו ואם נפח בכלים של חבירו ושיברן משלם נזק שלם. וגרסינן להא בפ''ב דב''ק בסוף הלכה ב':
החותה גחלים וכו'. תוספתא היא בפ''ב:
חייב. חטאת משום מכבה:
חייב שתים. אחת מפני שמכבה הוא את העליונות כשחותה אותן ומתוך כך מבעיר את התחתונות ויש כאן גם משום מבעיר:
החותה בגחלים. כדי להתחמם כנגדן בשבת פטור. וקאמר ר' יעקב דהך סיפא דהברייתא במחלוקת דרישא תליא דכמ''ד ברישא אינו חייב אלא אחת משום מכבה א''כ ניחא דכאן הוא פטור דהכיבוי גופו שלא לצורך הוא וכמ''ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה דהא לא ניחא ליה בכיבוי ברם כמ''ד ברישא דחייב שתים א''כ חייב הוא כאן מיהת משום מבעיר דניחא ליה להתחמם כנגדן:
דאמר ר' יוחנן וכו'. כלומר דלא תימא דאי הכי אף כאן חייב שתים הלכך קאמר דהכא לית כאן חייב שתים דהא לא נתכוין לכבות אלא מעלין עליו כאלו חייב שתים כלומר שנראה שעשה שתים דמכבה את אלו ומבעיר את אלו אבל מ''מ אינו חייב אלא משום מבעיר דבכך הוא רוצה:
אמר ר' יודן. דבלאו הכי לא דמיא הך להא דהרישא בענין אוקימתא:
דתנאי דתמן אינו רוצה וכו'. כלומר דהרי אינו נתכוין לא לכבות ולא להבעיר אלא שהוא חותה אותן מתחת הקדירה שלא יפסידו את התבשיל שבקדירה מחמת חמימותן והשתא למ''ד דחייב משום שתים על כרחך הרישא והסיפא להך מ''ד דלמ''ד דבר שאינו מתכוין פטור מוקמינן דכשנתכוין להבעיר ולכבות מיירי ומשום דס''ל דמחייב אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה ולפ''ז שתיהן שוות הן וחייב שתים. ברם הכא רוצה הוא שיבערו ואינו רוצה שיכבו. כצ''ל שהרי זה רוצה הוא להתחמם וכלומר אבל האי סיפא מצינן לאוקמי כמ''ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אף על פי שכאן רוצה הוא שיבערו ושיתחמם כנגדן פטור לפי שהובערו מאליהן:
Shabbath
Daf 19a
הִבְעִיר וּבִישֵּׁל. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חַייָב שְׁתַּיִם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חַייָב אַחַת. מָאן דָּמַר. חַייָב שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם מַבְעִיר וְאַחַת מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. וּמָאן דָּמַר. אַחַת. 19a הַיי דָא הִיא. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. מִשּׁוּם מַבְעִיר. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. וְקַשְׁיָא עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי. הַבְעָרָה לִימְּדָה עַל כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. אֵינוֹ חַייָב מִשּׁוּם מַבְעִיר אֶלָּא מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל.
Traduction
Si en allumant par son souffle on a opéré en même temps la cuisson, on est 2 fois coupable selon les uns; selon d’autres, on n’est qu’une fois coupable en ce cas. S’il y a 2 culpabilités, l’une correspond à l’action interdite d’allumer, la seconde à celle de la cuisson; mais s’il n’y en a qu’une, auquel de ces 2 actes correspond-elle? Selon R. Juda, on est coupable d’avoir allumer; selon R. Yossé, d’avoir cuit. Ce serait en contradiction avec ce qu’en dit plus haut R. Yossé au nom de R. Yohanan, que la question de brûler a été émise pour enseigner des règles relatives aux autres travaux, et l’on devrait être plutôt condamnable d’avoir brûlé que d’avoir cuit.
Pnei Moshe non traduit
ולמ''ד מלאכה שאינו צריך לגופה חייב א''כ הכא נמי הואיל וזה מתכוין הוא חייב שתיים אחת משום מבעיר ואע''פ שאינו רוצה הוא שיכבו מתחייב נמי משום מכבה דהא מיהת נכבים הן על ידי כך:
ומאן דאמר אחת היידא היא. איזה הוא דמתחייב עליה משום מבעיר או משום מבשל:
וקשיא על דר' יוסי. הרי הבערה מפורשת בתורה ויצאת בפירוש מן הכלל ללמד על כל מלאכות שבתורה ומבשל אינו מפורש בהדיא אלא ממלאכת המשכן היא דילפינן ואת אמרת דכל היכא דאיכא הני תרתי. אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל בתמי':
זָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ בַּשַּׁבָּת וּבַעַל מוּם שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה. רִבִּי חִייָה רוֹבָה אָמַר. שְׁתַּיִם. בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַחַת. מָתִיב בַּר קַפָּרָא לְרִבִּי חִייָא רוֹבָא. עֲבוֹדָה שֶׁהַכֹּהֵן מוּתָּר בָּהּ זָּר מְחַייֵב עָלֶיהָ. וּמוֹתִיב לָהּ וְהוּא מְתִייב עָלֶיהָ. וַהֲרֵי קְמִיצָה עַד שֶׁלֹּא נִקְמְצַה אֲסוּרָה לָזֶה וְלָזֶה. מִשֶׁנִּיקְמְצָה אֲסוּרָה לַזָּרים וֹמוּתֶּרֶת לַכֹּהֲנִים. אָמַר לֵיהּ. שַׁנְייָא הִיא. דִּכְתִיב וְכָל זָר֖ לֹא יֹ֣אכַל קוֹדֶשׁ. וַהֲרֵי מְלִיקָה עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה אָסוּר לָזֶה וְלָזֶה. מִשֶּׁנִמְלְקָה אֲסוּרָה לְזָרִים וּמוּתֶּרֶת לַכֹּהֲנִים. אָמַר לֵיהּ. שַׁנְייָא הִיא. דִּכְתִיב וְכָל זָר֖ לֹא יֹ֣אכַל קוֹדֶשׁ. הֲרֵי טֵבֵל. עַד שֶׁלֹּא נִיתְקָן אָסוּר לָזֶה וְלָזֶה. מִשֶּׁנִיתְקָן אָסוּר לְזָרִים וּמוּתָּר לַכֹּהֲנִים. אָמַר לֵיהּ. שַׁנְייָא הִיא. דִּכְתִיב וְכָל זָר֖ לֹא יֹ֣אכַל קוֹדֶשׁ. אָֽמְרִין. נֵצֵא לַחוּץ וְנִלְמַד. נַפְקוּן וְשָֽׁמְעוּן. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. שְׁתַּיִם. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אַחַת. מָאן דָּמַר. אַחַת. מִשּׁוּם זָרוּת. וּמָאן דָּמַר. שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם זָרוּת. חוֹרָנִייָתָה לָמָּה. מִשּׁוּם שְׁחִיטָה. וַהֲרֵי שְׁחִיטָה בְזָר כְּשֵׁירָה. אֶלָּא מִשּׁוּם הִילּוּךְ זְרִיקָה וְקַבָּלָה. אֵינָהּ אֶלָּא שְׁבוּת. הֲוֵי לֵית טַעֲמָא אֶלָּא מִשּׁוּם אִיכּוּל אֵיבָרִים וּפְדָרִים שֶׁהָיוּ מִתְאַכְּלִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוּדָה דּוּ אָמַר מִשּׁוּם מַבְעִיר. נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי דּוּ אָמַר מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. מַה בִישּׁוּל יֵשׁ כָּאן. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹצֶה בְאִיכּוּלָן כִּמְבַשֵּׁל הוּא.
Traduction
Lorsqu’un simple israélite (non cohen) a servi dans le Temple le samedi (127)B., Yebamot 31b., ou si un cohen défectueux y a servi à l’état impur, il est 2 fois condamnable selon R. Hiya Raba; selon B. Kappara, il l’est une fois. Mais, objecta celui-ci à son interlocuteur, puisque le culte officiel est permis au cohen le samedi, pourquoi le simple israélite serait-il blâmable du fait d’avoir servi et est-il plus d’une fois coupable comme étranger? Après avoir présenté cette objection, il l’a résolue ainsi:il en est de même pour la pincée sacerdotale prise sur l’offrande de farine, qui est sacrée pour tous jusqu’après cette opération, et les restes ne sont accessibles qu’au cohen, jamais à l’étranger. Toutefois, on peut objecter qu’il y a une divergence pour ce dernier cas, c’est qu’il est écrit (Lv 22, 10): Nul étranger (simple israélite) ne mangera des choses consacrées (128)Le Shabat au contraire, est parfois transgressé au Temple, même par les étrangers.. Opposons alors le sacrifice d’oiseau tordu avec les ongles (Lv 1, 15) et (Lv 5, 8), dont la jouissance est interdite à tous jusqu’à l’opération; après quoi, il reste interdit aux étrangers et devient permis au cohen. A ceci, l’on peut répliquer aussi que l’interdit est compris dans le verset précité: Nul étranger ne mangera ce qui est sacré. Opposons alors les produits inaffranchis, dont l’usage est interdit à tous jusqu’à l’opération des divers prélèvements; après quoi, l’oblation reste interdite aux étrangers et devient permis au cohen seul. A ceci l’on peut répliquer encore que l’interdit est compris dans le verset: Nul étranger ne mangera de ce qui est consacré. Pour sortir d’embarras, dirent les rabbins, allons au dehors apprendre une solution; ce qu’ils firent. Ils entendirent alors qu’au sujet de l’étranger ayant servi au Temple, ou du cohen défectueux, il y a divergence d’avis: selon R. Yossé, on est 2 fois coupable; selon R. Simon, une fois. Ce dernier ne condamne que le titre d’étranger du simple israélite; mais, d’après celui qui prescrit 2 pénalités, quelle est la culpabilité en dehors de celle d’être un étranger? Ce ne saurait être pour avoir égorgé, puisque c’est un acte permis aussi à l’étranger pour son usage; et ce ne saurait être une cause de culpabilité d’avoir aspergé le sang sur l’autel, ou de l’avoir recueilli des sacrifices, car il n’y a là que la simple faute du transport, non susceptible d’un sacrifice de péché: la culpabilité consiste à avoir brûlé certains membres et des graisses sur l’autel pendant toute la nuit, ce qui n’est permis qu’au cohen. Cette explication est plausible, d’après R. Juda, qui dit plus haut (au cas où l’on a allumé et cuit par la même cause) que l’on est passible d’avoir brûlé un objet; mais comment la justifier d’après R. Yossé, qui dit qu’en ce cas on est passible de l’avoir cuit? Quelle cuisson y a-t-il dans cette combustion des graisses et autres parties? Cela ressemble à une cuisson, fut-il répondu, puisqu’il faut que ces parties soient brûlées.
Pnei Moshe non traduit
זר ששימש במקדש בשבת וכו' שתים. חייב הוא משום זרות ומשום שבת. ובעל מום ששימש בטומאה חייב משום בעל מום ומשום טומאה:
אחת. דקסבר כשה תרה עבודה בשבת לכל הותרה ואין בחלוקה הראשונה אלא משום זרות וכן כשהותרה טומאה בקרבן צבור לכל הותרה ואין בחלוקה שניה אלא משום בעל מום:
עבודה שהכהן מותר בה. וזו עבודה בשבת ואת אמרת זר מחייב עלה בתמיה הרי כשהותרה הותרה:
ומותיב לה והוא מחייב ליה. וכל מה שהשיב לו ר' חייא חזר בר קפרא וסתר לו תשובתו שאמר לו ר' חייא והרי קמיצה תוכיח שעד שלא נקמצה המנחה אסורה היא לזה ולזה ומשנקמצה הותרו השיריים לכהן ואף על פי כן אסור לזר וה''ה הכא דכשהותרה עבודה בשבת לכהנים הותרה ולא לזרים ויש כאן נמי משום שבת:
א''ל בר קפרא שנייא היא לענין אכילה שלא הותרה אלא לכהנים דבפירוש כתבה התורה וכל זר לא יאכל קדש ועל כל קדש הזהירה ואף על שמותר לכהנים אבל גבי עבודה מכיון דגלי רחמנא שעבודה דוחה שבת לגמרי דוחה ואפילו אצל זרים ואינו מתחייב אלא משום זרות בלבד:
והרי מליקה וכו'. כדלעיל:
אמרין נצא חוץ. לבה''מ ונלמד ממה שנשמע מרבנן האומרים בזה וכשיצאו שמעו דכבר פליגי תנאי בהא:
ומאן דאמר שתים ניחא משום זרות דמיחייב אחרנייתה למה הוא חייב אי משום שחיטה שהיא מלאכה א''כ תיפוק ליה דאין כאן זרות דשחוטה בזר כשירה ואלא משום שאר עבודות כגון הילוך וקבלה וזריקה הרי אין אלו אלא משום שבות ואין כאן משום מלאכה והיכי משכחת לה דחייב שתים:
הוי. על כרחך דלית כאן טעמא אלא משום עכול אברים ופדרים שהיו מוקטרין ומתעכלין על גבי המזבח כל הלילה ומשכחת לה שהזר נתנן בלילי שבת ע''ג המזבח וזו מלאכת הבערה היא:
על דעתיה דר' יודה דהוא אמר. לעיל הבעיר ובישל חייב משום מבעיר ניחא דיש כאן חיוב משום מבעיר אלא על דעתיה דר' יוסי דהחיוב משום בישול הוא ומה שייך בישול כאן וקאמר דמכיון שהיא רוצה שיתאכלו ע''ג המזבח עיכולן זהו בישולן והרי זה כמבשל הוא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source